הבריאות שבמחלה והמחלה שבבריאות הם דרך נוספת להתבונן במושגי הבריאות והחולי שלנו, דרך הפריזמה המיוחדת של פסיכולוגיה תהליכית.
בשנות ה- 70 עבד ולמד בשוויץ ארנולד מינדל, במקור פיזיקאי מארה"ב. הוא בא לשם כדי להמשיך את לימודי הפיזיקה שלו ומצא את עצמו בהכשרה יונגיאנית במקום. מתוך העניין שלו בגוף ובתופעותיו, ובצירוף לעבודת החלומות היונגיאנית, יצר מינדל מושג חדש ? הגופחלום. מושג זה מתאר את הקשר העמוק והלא תמיד גלוי לעין בין תופעות הגוף, הסימפטומים והמחלות, לבין חלומות הלילה. הגופחלום והחלימה של הגוף הפכו להיות מושג מכונן של גישה טיפולית חדשה שפיתח מינדל, יחד עם קולגות ותלמידים, שהתמקדה במודעות לזרם התופעות והשינויים שמתרחשים בתוכנו כל הזמן. לחלק מהתופעות הללו אנחנו קוראים "מחלה" או "סימפטום", בעיקר אם זה מציק, מכאיב או מאיים עלינו באופן כלשהו.
בהמשך למה שלימד ק.ג.יונג, מינדל הגיע למסקנה שהגופחלום שלנו בעצם מכוון את הגדילה וההתפתחות שלנו לאורך כל חיינו באמצעות יצירת הפרעות בגופינו וסביבנו, כהזמנה בשבילנו לבדוק מה קורה איתנו. כלומר, שוב בהמשך ליונג, מינדל אמר משהו רדיקלי מאד לאנשים חולים וסובלים. הוא אמר להם שהמחלות והסימפטומים שלהם נמצאים שם למטרה מסויימת, והמטרה הזו היא להעיר אותנו לשינויים שהלא-מודע שלנו מנסה לכוון אותנו אליהם, במסגרת מה שיונג כינה תהליך האינדיבידואציה שלנו. כלומר, משהו בתוכנו מנסה לאורך כל חיינו לכוון אותנו לאט לאט להיות יותר ויותר אנחנו (אינדיבידואל), למצא מי אנחנו ולשם מה אנחנו כאן, ואיך אנחנו יכולים לבטא את כל זה. והמשהו הזה (הפנימיות שלנו, הלא-מודע, ה- self, היקום ? איך שתרצו לכנות זאת) חולם דרך הגוף באמצעות המחלות והסימפטומים שלנו (בין השאר), ומתבטא בדרך סימבולית וגופנית דרך חלומות הלילה שלנו.
המחלות והסימפטומים שלנו הם הבריאות שלנו משום שהם ביטויים מתוך הפנימיות שלנו של החלק העמוק ביותר בתוכנו שמנסה ל"גדל" אותנו, להרחיב את תודעתנו ולעשות אותנו לבני אדם טובים יותר, לעצמנו ולאחרים.
בכל סימפטום או מחלה שאנו חווים טמונה משמעות עבורנו, ואנחנו יכולים למצא את המשמעויות הללו אם נלמד להקשיב ולעבוד עם התופעות האלה שאנחנו קוראים להן מחלה וסימפטום, ונוטים לרצות לסלק.
הפרוייקט של
פסיכולוגיה תהליכית הוא פיתוח שורה ארוכה של כלים שעוזרים לנו לעבוד עם התופעות שמפריעות לנו ומושכות את תשומת ליבנו, כדי להגיע למשמעות שטמונה בתוכן. כיום כוללת הגישה גם עבודה עם מערכות יחסים, משפחות, קבוצות וארגונים, כמו גם עם רמות שונות של תודעה כמו למשל התמכרויות או מצבי קומה ודמנציה שונים.
למשל: עבדתי לא מזמן עם מישהו שסבל מקוצר
נשימה במשך כמה שבועות, אחרי ששנים לא חווה קוצר
נשימה. כשהתמקדנו בחוויה הגופנית של קוצר הנשימה, והגברנו אותה תוך תשומת לב ממוקדת לכל הפרטים, עלה קונפליקט משפחתי ארוך וקשה שהאיש היה מעורב בו, ושבשל נסיבות משפחתיות עמד להחריף עוד יותר. הידיעה על איך המשפחה עתידה להגיב לדברים מסויימים "נטלה את נשימתו". בהמשך העבודה התעמת האיש עם חלק מבני המשפחה במשחק תפקידים, ויכול היה לבטא חלק ממחשבותיו ורצונותיו. בסוף העבודה דרכי הנשימה שלו היו מרווחות ופתוחות, ובהמשך השבוע סיפר לי שקוצר הנשימה לא שב.
בחיי היומיום של התרבות שלנו מקובל לראות במחלות "קלקול" או תקלה של הגוף, שצריך לתקן לסלק במהירות האפשרית. אין כל רע בתפיסה הזו, והרפואה שלנו מאפשרת לאנשים להמשיך לחיות בהרבה מצבים שהיו עד לא מזמן מביאים למותם. עם זאת, יש קושי בתפיסה המערבית-רפואית הזו כשהיא ממוקדת אך ורק בסילוק סימפטומים וריפוי מחלות.
קודם כל, זה לא תמיד מצליח. כלומר, הרבה פעמים סימפטומים חוזרים שוב ושוב, ולפעמים מחמירים עם הזמן. להרבה מצבים רפואיים אין פתרון, יש רק "תחזוקת סימפטומים" או מניעת כאב, או מניעת החמרה. ושנית, בהתמקדות בסילוק ובדיכוי של הסימפטומים והמחלות אנחנו בעצם מסלקים אל מחוץ למודעות שלנו את המסרים שהלא-מודע שלנו מנסה לשלוח לנו, את האפשרויות והפוטנציאל לגדילה והתפתחות שאנחנו חווים כהפרעה למהלך התקין של ענייני הגוף שלנו. וזו המחלה שבבריאות.
שנית, ההתמקדות החד-צדדית של התרבות והתקופה שלנו בשלמות, בתפקוד, במהירות, בכוח, בנעורים, ובבריאות מיצרת חברה חולה במובן זה שאין לנו טולראנס למחלה, לאיטיות, לכשל, ואין לנו סבלנות וגם לא כלים להקשיב למסרים שעולים מהם. בכך אנחנו נעשים חולים יותר, כלומר, יותר ויותר חד-צדדיים ומוטים, ופחות גמישים ומסוגלים להתמודד באמת עם מה שהחיים של כולנו מזמנים לנו, עם הסבל, המחלה והמוות שכולנו צפויים לעבור בחיינו.
ככל שנשכיל להביא יותר מודעות תהליכית לתהליכים הרפואיים שאנחנו עוברים, יש לנו סיכוי טוב יותר להבין באמת מה הגוף שלנו רוצה מאיתנו כשהוא "מתקלקל" דווקא עכשיו, ולמה הוא זקוק. אם נשכיל להפנים את המסרים והמשמעות ולהשתנות בהתאם, יש לנו סיכוי לחיות טוב יותר, ועם פחות תופעות גופניות מטרידות.
* כותרת המאמר היא יצירה של ד"ר פייר מורין, קולגה מארה"ב והיא שם ספרו האחרון.